פסק-דין בתיק רע"א 1415/10

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב הליכים בהוצאה לפועל. 

הרקע לבקשה

2.        בין המבקש לבין אחיינו הוא המשיב, נתגלע סכסוך בגדרו הוגשה תביעת המשיב בבית משפט קמא. בכתב התביעה אשר הופנה כנגד המבקש וכנגד חברות שבבעלותו טען המשיב בין יתר טענותיו, לחוב שחב לו המבקש בגין מניות במלון שלום שהעביר לרשות המבקש בשנת 1989. כן נטען לחבות המבקש כלפיו בגין הלוואות שנטל הימנו עוד בשנת 1988  ובשנת 1996 ולזכויות מסיימות העומדות למשיב בפרויקט בית מפא"י שנוהל ע"י המבקש. יצוין, כי בכתב התביעה האמור, פרש המשיב טענות נוספות כנגד בני ריבו, ואולם, איני נדרשת לפרטן לצורך ההכרעה בבקשה שלפני, בהתאם לא תובא התייחסותו והכרעתו של בית המשפט המחוזי לטענות אלו.

3.        ביום 17.1.2007, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, בגדרו נתקבלה ברובה טענת המשיב  כי לא שולמה לו התמורה בעבור מניותיו במלון שלום. ובהתאם, נדחתה טענת המבקש כי פרע את החוב האמור, למעט תשלום אחד בסכום של 4,860 דולר. עם זאת, נקבע כי סכום קרן החוב עומד על 132,000 דולר ולא על 360,000 דולר כטענת המשיב. וכי הריבית שתחול על החובות הכספיים (לרבות על חוב ההלוואות) תהא ריבית ליבור + 1 אחוז בחישוב רבעוני. עיון בהכרעתו של בית המשפט בעניין זה, מעלה כי המבקש הציג לפניו טבלה ובה פירוט תשלומים לגביהם נטען כי שולמו למשיב כתשלום עבור מניות מלון שלום וכהחזר להלוואות שנטל מן המשיב. אמנם, לגבי חלק מן התשלומים הוכרע על יסוד עדות המבקש כי אכן שולמו בפועל. ואולם, ככל שנתבקש בית משפט לזקוף את ההחזרים הנטענים כנגד תמורת מניות מלון שלום (למעט תשלום אחד כאמור לגביו הודה המשיב בקבלתו)- ראה לדחות את הטענה בקובעו "אם ניתן לראות בהחזרים הללו החזר החוב בנושא מלון שלום? התשובה לכך שלילית. כפי שהראנו לעיל הנתבע חתם על נספח ח' לתביעה בשנת 1998, ועל נספח י' במאי 2000, בו נאמר במפורש כי לא שילם כל תמורה על כך" (ההדגשה במקור- מ.נ.).

           לא כן בעניין החוב הנטען בגין החזר הלוואות משנת 1988 ומשנת 1996- משמצא בית משפט קמא כי אכן נטל המבקש מן המשיב את ההלוואות כנטען, סבר כי יתכן שיש לזקוף כנגדן חלק מהתשלומים אשר לפי הנטען שילם המבקש למשיב. עם זאת לא הכריע בית המשפט באשר לתשלומים גופם וקבע כי על הצדדים לערוך טבלת החזרים לזקיפת התשלומים ובמידה ולא יעשו כן יועבר הענין לבדיקה על ידי אקטואר.

           באשר לפרויקט בית מפא"י קבע בית המשפט כי הן המשיב והן המבקש נטלו חלק בפרויקט זה; כי מסמך בית מפא"י  בו התחייב המבקש  להעביר למשיב 5% מהפרויקט- תקף. עוד נקבע כי לאור אופי היחסים בין הצדדים אין לראות בניסוח הלא פורמאלי של המסמך כפוגע בתוקפו, כן נדחתה הטענה כי מדובר היה במתנה אשר המבקש העניק למשיב אך חזר בו ממנה. לפיכך ראה בית המשפט להצהיר כי "התובע זכאי להיות שותף בשיעור 5% במיזם הידוע כבית המפלגה (גוש 300050 חלקות 51, 63) ולהיות הבעלים הרשום בשיעור זה, בכפוף לתשלום מיסים כדין. זכותו זו כפופה לתשלום חלקו היחסי בהשבחת הנכס עד כה". סעד זה ניתן גם ביחס לחברות אשר נתבעו יחד עם המבקש.

4.        ביום 27.8.2007 ניתנה ע"י בית המשפט המחוזי החלטת הבהרה בנוגע לקביעותיו בפסק דינו באשר לזכויות המשיב בפרויקט בית מפא"י. על פי החלטה זו נקבע כי הכוונה היא ל-5% מהזכויות שהיו ברשות המבקש בשנת 2000 עובר לחתימה על מסמך בית מפא"י, כן הובהר כי הכוונה במונח "מיזם" שננקט בפסק הדין הינה לתיאור אופי הפרויקט ולא להיקפו וכי בכל מקרה מתייחס המונח למבנה ולמגדל ככל שהמשיב ישתתף בהשקעה הכרוכה בהקמתם.

5.        על יסוד קביעות בית המשפט המחוזי בפסק הדין, החל המשיב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש (תיק הוצל"פ 031536107-2), וזאת, בהתאם לקביעותיו ביחס לחובו של המבקש בגין רכישת מניות בלבד.

6.        שני הצדדים ערעורו על הכרעת בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 2016/07 וע"א 2172/07. ראוי לציין כי במסגרת הערעור, הודה המשיב כי ההלוואה שנטל הימנו המבקש בשנת 1988, נפרעה.

           להשלמת התמונה יצוין כי עם הגשת ערעור המבקשים, עתרו הם לעיכוב ביצועו של פסק הדין. כעולה מהחלטת השופט י' אלון, אשר דן בבקשה, המערערים פנו לבית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק הדין בערעור. בית המשפט קמא החליט, כי ככל שהדברים אמורים בחיוב הכספי ובמיזם "בית המפלגה":

"אינני מוצא לנכון לעכב ביצוע פסק הדין, זאת בכפוף לכך שכל סכום שייגבה יופקד בנאמנות בידי בא כוח המשיב ויושקע בתוכנית מוסכמת על באי כוח הצדדים".

           השופט י' אלון, הותיר החלטה זו על כנה וכן הורה למשיב להימנע מביצוע דיספוזיציות בנכס המקרקעין נשוא הסעד ההצהרתי, וזאת עד למתן פסק דין בערעור.

7.        ביום 9.11.2009 ניתן פסק דינו של בית משפט זה, ואולם, הסכסוך טרם בא אל קיצו. בית המשפט דחה בפסק דינו את מרבית הטענות שנפרשו לפניו בשני הערעורים, עם זאת, הורה על השבת הדיון אל בית המשפט המחוזי בסוגיית זכויות המשיב בפרויקט בית מפא"י ובסוגיית שיוך התשלומים השונים שהעביר המבקש למשיב משך השנים. לעניין זה הורה בית המשפט כהאי לישנה: "עיקר המחלוקת בערעורים נוגעת לשאלה האם יש לבחון את התשלומים כולם ואף כנגד חוב המניות או שמא חוב קטן מתשלומים אלו (התשלומים האחרונים הממוספרים 205-199 והמתוארכים משנת 1997 ועד שנת 2000). זאת, עקב קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הועברו כספים בגין חוב המניות.....כאמור, סבור אני כי אין מנוס בעניין זה אלא מלהחזיר את הסוגייה לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יבחן לגופן את טענות הצדדים באשר לתשלומים השונים ויקבע אילו מתשלומים אלו יש לזקוף לטובת איזה מהחובות, אם בכלל. חככתי בדעתי האם יש מקום להבחין בענין זה בין התשלומים אשר קדמו לשנת 1996 לבין אלא המאוחרים יותר אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות שנוצרו אין מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בעניין ויש לאפשר לצדדים לשטוח טענותיהם באשר לתשלומים כולם ולבחון האם במידה ותיווצר אכן "יתרה" לטובת הדוד כנטען על ידו, יש לזקופה כנגד חיוביו על פי פסק הדין. ודוק, אין בקביעה זו כדי לשנות בהכרח מקביעותיו העובדתיות האחרות של בית המשפט המחוזי כי הדוד לא פרע במישרין את חובו באשר לחוב המניות, קביעה שיש בה כמובן כדי להשליך על הבחינה האמורה".  

           למען בהירות התמונה יודגש, כי בית משפט זה לא ראה לשנות מקביעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחוב בגין העברת המניות במלון שלום, למעט בעניין מועד חישוב הריבית. נקבע כי הריבית תחושב מיום העברת המניות בפועל. יודגש, כי קביעת שיעור הריבית, הרלוונטית גם לגבי חוב ההלוואה, נותרת בעינה. 

8.        בעקבות מתן פסק דינו של בית משפט זה, פנה המבקש בבקשה לעיכוב הליכים לראש הוצל"פ אך לא ניתנה החלטה. אז פנה המבקש לבית המשפט המחוזי ועתר לכך כי ביצוע פסק הדין שניתן על ידו יעוכב עד למתן הכרעה סופית בסכסוך במתווה עליו הורה בית המשפט העליון. ביום 2.2.2010  דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה תוך שקבע: "חלק מפסק הדין שניתן בתיק הנדון הינו חלוט לאור פסק דינו של בית המשפט העליון. לפיכך אין מקום לעכב ביצוע פסק הדין (עיכוב הליכים בהוצאה לפועל-לשיטת המבקשים) עד לגובה החלקים החלוטים בפסק הדין. באין בפני שומה, לא ניתן לכמת את הסכום, ובכפוף לכך הבקשה נדחית". על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפני. 

טענות הצדדים

9.        המחלוקת בין הצדדים לבקשה סבה סביב פרשנות החלטת בית משפט זה בערעור. המבקש סבור כי עם השבת הדיון אל כתלי בית המשפט המחוזי במתווה האמור, יש לקבוע כי לא עומד עוד כנגדו חוב חלוט ועל כן, אין לממשו, לעת עתה ועד להכרעה סופית,  במסגרת הליך הוצאה לפועל. לעומתו סבור המשיב, כי עם מתן פסק דינו של בית משפט שלערעור הפך חוב המניות לחוב חלוט. בעוד שהדיון המחודש נועד אך לבחינת אפשרות קיזוז תשלומים מסוימים כאמור, כנגד חוב ההלוואה שניטלה בשנת 1996 ולשם דיון בזכויות המשיב בבית מפא"י.

           יודגש, כי המבקש איננו טוען לכך שלא קיים חוב בגין המניות, אלא שלסברתו יתכן כי בחישוב הסופי, בהשוואה בין חובותיו וזכויותיו, ימצא כי אינו חייב דבר למשיב.

דיון והכרעה